עשר השנים הראשונות של הקריירה המקצועית שלי, בתום תקופת הכשרתי באנימציה של בובות כפפה מלִיוֹן ( Lion hand puppets), עברו עלי בתור אמן מבצע. אחר כך נעשיתי בימאי תיאטרון, מה שנתן בידי את האפשרות להשתמש בטכניקות של הנפשה, ומשם עברתי להיות מורה להנפשה של בובות כפפה מליוֹן. אל ההתפתחות המקצועית הזאת נלוותה התפתחות ביחסי עם הבובה: בתחילה ראיתי בה אמצעי פשוט בלבד של ביטוי אמנותי; אחר כך כלי ליצירתיות דרמטית (écriture théâtrale); ולבסוף שיטה להכשרת שחקני הנפשה ((animator actors.
בעינַי הבובנאי הוא בראש ובראשונה שחקן, ובמשמעות הרחבה של המילה אמן מבצע, כמו מוזיקאי, רקדן, פנטומימאי, ליצן או קוסם. הבובה היא מכשיר גס שאפשרויותיו מוגבלות, אבל בה בעת הוא יכול להיעשות כלי בעל פוטנציאל שלא ייאמן. הדבר דומה קצת לגיטרה אפריקאית או אינדונזית של שלושה מיתרים, לעומת הגיטרה הספרדית שיש לה שישה או שמונה מיתרים. אפשר לנגן מוזיקה יפהפייה גם בגיטרה של שלושה מיתרים. אבל הפעלת הבובה מחייבת אימון ממושך שמצריך לא רק תרגילי הנפשה אלא גם תרגילים גופניים וקוליים אינטסיביים שיש לבצעם באותה דרגת דיוק כמו שמתרגלים סולמות מוזיקליים, או כמו של רקדן בלט המתאמן ליד המוט (ראו André Charles Gervais, Grammar of Animation, Paris 1947).
הקושי שעומד לפני השחקן הוא להיכנס לתוך הדמות (ראו לדוגמה דֶני דידֶרו, פרדוקס השחקן), והקושי של שחקן הנפשה הוא להיכנס לתוך דמות שהיא חיצונית לו. בתיאטרון בובות, כשהשחקן מוסתר מן הקהל, הבובה היא האמצעי היחיד לשכנע את הצופה שהדמות היא מציאותית. הצופה משתכנע בכך מתוך תנועות הבובה. כל תנועה של הבובה נגרמת על ידי תנועה גופנית של השחקן. ההקבלה ההדוקה הזאת בין מרכז הכובד של השחקן ושל הבובה היא שגורמת לצופה להאמין בקיומה של הדמות. כשמדובר בתיאטרון בובות הדמויות מרחפות בחלל לא מציאותי – האופק שמגדיר את הפרספקטיבה של התפאורה נסתר מעיני הקהל. החלל הזה אינו נשמע לחוקי הגיאומטריה של אוקלידס. אנחנו מוצאים את עצמנו במרחב סוריאליסטי. זו הסיבה לעושר הקודים הפרשניים של בובת הכפפה שאינם מציאותיים ושייכים לממלכת הדמיון.
בתחום פרשנות הטקסט אנו נעזרים בטכניקה שנקראת "פרשנות תנועתית" (phrasing). כל רצף של טקסט – מילה, שלוש מילים, משפט או ביטוי ארוך יותר – מבוטא בתנועה אחת או יותר, והתנועות האלה חייבות להיות מתואמות בשלמות עם רצף הטקסט הקולי. בתנועות הסכמטיות האלה יש להשתמש בצמצום, וטעות היא לפרש בתנועה כל הברה.
כשמדובר בהנפשה גלויה, שבה השחקן והבובה הם שותפים, יש מי שרוצים לטשטש את השחקן כדי להבליט את הבובה. אני מציע לתלמידים שלי להשתמש במה שמכונה "פרגוד גבוה" (body/corps-castelet), שיטה שבה השחקן מוזמן להשתמש בגופו שלו כחלק מעיצוב הבימה. כך השחקן נסוג והבובה עומדת במרכז ההתרחשות.
המופע בונה יחס חדש עם הבובה. השימוש בחלק כדי לייצג מכלול משייך אותו לשפת הסימנים. זוהי אמנות סמבולית. הכלי (כלומר הבובה) נעשה האמצעי לביטוי היצירתיות הבימתית שבאמצעותה אפשר לפרש כל טקסט, לא בהכרח טקסט שנכתב לתיאטרון (ראו, למשל, Alain Recoing, Les mémoires improvisés d'un montreur de marionettes, 2011 ), ובוודאי לא רק טקסט שנכתב בכוונה תחילה "לבובות". הנפשה בלי שימוש במסך מדגישה את רעיון הריחוק, המשחק כשעשוע. כל סודותיה של פּוּלצ'ינֶלה נחשפים. הבימאי חייב להיות מסוגל להתמודד עם שני מצבים שונים מאוד – האחד על ידי שימוש ב"פרגוד גבוה" שבו הבובה היא העיקר, והאחר שבו השחקן והבובה שותפים. על הבימאי לנהל פעם את משחקו של השחקן המנפיש, ופעם את משחקה של הבובה שמופעלת בגלוי לפני עיניהם של הצופים, ולטשטש את נוכחות השחקן באמצעות טכניקת ההנפשה, ופעם את המרחב שבין שניהם. הגורם השלישי הזה הוא הטקסט הסמוי שיצרו היחסים ההדוקים בין השחקן ובין הבובה שהוא מפעיל. ההנפשה, בדרכה הסימבולית המוצהרת, מאפשרת לבימאי לחרוג מן הריאליזם לא מפני שהיא מציעה את היעלמותו של השחקן אלא מפני שהיא מאפשרת להבין שלבים אמנותיים אחרים שאינם מנסים להצניע את השותפות שבין השחקן לבובה.
בתחום הכשרת השחקנים, החשיפה לטכניקות הנפשה שונות מאפשרת לתלמידים שלנו להבין וליישם את עיקרון ההטלה (projection) של הדמות הבימתית, שמשתקפת בחיצוניות של הבובה. לשם כך יזם התיאטרון שלנו, théâtre aux Mains Nues, סדרה של סדנאות בובנאות ב"קונסרבטוריון הלאומי לאמנות דרמטית" (Conservatoir national d'art dramatique) שנועדה ללמד את המשתתפים את יסודות המשחק באמצעות שימוש מעשי בבובות.
* אָלֶן רֶקוֹאֶן *Alain Recoing
שחקן ובובנאי צרפתי מייסד התיאטרון Theater Mains Nues, מרצה בסורבון ובבית הספר לתיאטרון בובות בשרלוויל צרפת
מתוך החוברת Teaterlalek שהוכנה על ידי הועדה הבינלאומית להכשרת אמני תיאטרון בובות באונימה לקראת הקונגרס ה-4 שנתי שהתקיים בחודש מאי 12 בסין. אונימה הוא ארגון בינלאומי לתיאטרון בובות המסונף ליוניצף.
החוברת היא אוסף מאמרים בחקר שיטות, דרכים ונסיון מצטבר בנושא הכשרת אמנות תיאטרון הבובות שנכתבו על ידי צמרת אמני וחוקרי תיאטרון הבובות כיום.
