השימוש בתיאטרון בובות כשיטת טפול השלכתית (פרוייקטיבית)
מאת אדולף ג' וולטמן ( מתוך ספר Projective Techniques )
המאמר מתוך הספר תיאטרון בובות כמכשיר טיפולי בחינוך
הוצאת משרד החינוך תשל"ט.
התרגשות הילדים בתיאטרון הבובות
"הכה אותו ! הרוג אותו ! הזהר, הוא עדין חי. הוא יהרוג אותך! הסתובב מהר. הוא רודף אחריך. הוא ינשוך אותך. הרבץ בו עוד הפעם והרוג אותו ! מוטב שתרוץ הביתה לאמא שלך. המקום הזה אינו בטוח!".
קולות נרגשים של ילדים ממלאים את החדר. כמה מהילדים עומדים על רגליהם ומניפים את אגרופם באוויר, נכונים לבוא לעזרתו של הגיבור הקטן על הבמה. אחרים יושבים בשקט, אך לחייהם הסמוקות ונשימתם הכבדה מעירים על המתח הרב בו הם נתונים. כמה מסתירים פניהם בידיהם כאילו חוששים לעקוב אחרי המאבק בין הבובה הקטנה והתנין. המאבק הנערך על בימת תיאטרון הבובות נמשך. בעזרת מקל ענק מצליחה הבובה הקטנה להכניע ולהרוג את התנין הנורא. התנין שוכב שרוע על הבמה ללא רוח חיים, אך ברגע שהילד מסתובב עם גבו אליו, פותח הוא את פיו המאיים, מרים את ראשו, ורודף אחרי הילד הקטן על פני כל הבמה. קרב נוסף מתפתח. התנין נזרק מהבמה והילד משתחווה ומודה למחיאות הכפים של הקהל הנלהב. ההתרגשות והמתח נעלמים, האווירה הופכת שוב רגועה. הילדים שמחים ומאושרים. השחקן האהוב עליהם הצליח להינצל ללא פגיעה מהקרב אותו ניהל.
עיון במחזה ומצבים כמו אלו שתוארו, מעוררים מספר שאלות. מדוע ילדים דורשים בתקיפות הרג בעוד אחרים מסתירים ראשיהם? מדוע מספר ילדים מניפים ידיהם כאילו עליהם להילחם בחיה התוקפנית על הבמה בעוד אחרים נרתעים מכל תוקפנות כזאת, ומייעצים לגבור (הבובה ) לברוח ולמצוא מחסה בבית בנוכחות האם? מדוע נרגעים הילדים כאשר גיבורם הבובון מנצח? מדוע מאיצים כמה ילדים בתנין לטרוף את הבובון? ברור, כי בובות אלו הינן בעלות משמעות מיוחדת לכל ילד. מה הוא הקובע את המשמעות המיוחדת הזאת? מה פירוש משמעות הזאת לדרך מחשבתו של הילד, תגובתו והשתתפותו?
ההנחה היא, כי כל ילד מזדהה, כדרך המיוחדת לו, עם טיפוסי בובות ועם פעולות ומעשים הנעשים על ידן. הנחה נוספת היא שכל ילד משליך את רגשותיו, משאלותיו, רצונותיו וציפיותיו לתוך הצגת הבובות.
בטרם נגיע להבנת תהליכים אלו, עלינו לנתח את יסודות הצגת הבובות. כלומר, עלינו לדון בבובות, בבמה, במחזה ובמשמעות הפסיכולוגית של טיפוסי הבובות. כמו כן, נדון בתהליך המשחק, תוכן ההצגה, בתגובות הילדים, במצבים במיוחדים לתיאטרון בובות ובהשפעה המרפאה שיש להצגת בובות על ילדים.
בובות התיאטרון והבמה
ישנם שלושה סוגים של בובות בתיאטרון הבובות. בובות צלליות, בובות החוטים ( מריונטות) ובובות הכפפה. בשני הסוגים הראשונים לא נוח להשתמש במסגרת כתה או טפול. דרוש ידע לצורך טיפול בהפעלתן, קשה להניען במהירות או לערוך ביניהן קרב. הבובה המתאימה ביותר היא בובות הכפפה. הבובה מורכבת מבגד שרוולים, גוף וראש. היא מופעלת על ידי כף היד כאשר האצבע מוכנסת לתוך הראש, האגודל והזרת מוכנסות לתוך השרוולים. על ידי תנועות האצבעות ופרק היד, ניתן להניע את הבובה. על ידי הזזת הזרוע ניתן להובילה ממקום למקום. אדם אחד יכול להפעיל שתי בובות בעת ובעונה אחת. על ידי כך, ניתן להציג בצורה משכנעת מחזות הדורשים תיאום בין המשתתפים. ( קרב, מרדף, חבוק וכו' ). בובת כפפה מתאימה להצגת בעיות אנושיות בפני ילדים, ועל ידי ילדים. ילדים אינם זקוקים לתחכום רב ולקישוט יתר. הצגת בובות חייבת להיות מורכבת מפעילויות פשוטות, ברורות, ישירות ובעלות כוח הבעה, כך שניתן יהיה להציג מחזה שלם בפנטומימה מבלי לפגום ביכולת הבנת הנעשה על ידי הקהל.
מעלה נוספת לבובות הכפפה היא יכולת היצור העצמי ואפשרות אכסון נוחה. על מנת להרשים, זקוקה הצגת הבובות לבמה מתאימה. אחת הסיבות לכך היא כי עדיף להסתיר את המפעיל מעיני הקהל וזאת כדי ליצור אילוזיה. הבמה, אמנם מגבילה את כוח הפעולה של הבובות, אך הדבר הכרחי על מנת למקד את תשומת לב הקהל. הבמה אינה צריכה להיות מסובכת. הצגות אשר מטרתן טיפולית, אינן חייבות בבמה עשירה ומסובכת. עושר במה מסיח את דעת הצופים מהספור והגיבורים.
מחזות לתיאטרון בובות
כתיבת מחזה טוב לתיאטרון בובות קשה ככתיבה ספר ילדים. כל חומר הנכתב לתיאטרון הבובות צריך להתאים לתרגום מידי לפעילויות. על הכותב לראות לפניו את תחום הפעולה ומגבלות בובות הכפפה.
לפני שנון בהיבטים החיוביים של המחזה, עלינו להרגיש מה אסור לעשות. על מנת שהבובות תיראנה ותשמענה טבעיות ומשכנעות יש להשתמש בשפה רגילה ופשוטה. הצגת בובות הכתובה בחרוזים, אם מציגים אותה בפני ילדים, נשמעת מאובנת ומלאכותית; במקום לעזור לילדים היא משעממת אותם. יש להימנע מנאומי יחיד של אחת הבובות. ילדים נוטים להיות הרבה יותר פעילים ממבוגרים, לכן הצגת בובות טובה צריכה להיות מורכבת בהרבה פעילות. דבר זה מונע את שלטון המלה המדוברת, מדגיש בצורה פיזית וגופנית את מה שהבובות מנסות לעשות, ופונה אל הדרך בה ילדים נוטים להפנים מצבים מיוחדים. על מנת שההצגה תהיה בעלת השפעה, יש להימנע מאכלוס הבמה על ידי בובות. כתיבה עבור תיאטרון לילדים צריכה להימנע מאי בהירות, בלבול והתערבות בפעולה.
מחזה בובות טוב חייב להיות בעל נושא מרכזי ועלילה. פיתוח המאבק המרכזי צריך להיות ברור, כך שיובן בקלות על ידי הילדים. על מנת לתת לקהל הצעיר הזדמנות לקחת חלק פעיל בנעשה על הבמה, על הטקסט לתת רק את המסגרת הכללית ולאפשר שנויים, אלתורים ודיונים בין הבובות והילדים. דרך זאת שומרת על חיוניות ההצגה ונותנת לילדים את התחושה שהם חלק ממנה. מטרות טיפוליות ניתנות להגשמה ביתר קלות בדרך זאת. הצגת בובות מוצלחת מחייבת עיון בטיבו של הקונפליקט במחזה, הבנת הילדים בתוכן ההצגה, המספר ההכרחי של בובות בהן יש להשתמש כדי להציג את העלילה, שעליו לדמיין לעצמו את מקומה של כל בובה על הבמה, את הכניסות והיציאות, ואת הפעולות שתקרינה על הבמה. יש להשגיח במשך כל ההצגה על תאום נכון בין המלה לפעולה. יש להשתמש בשפת יום יום ובדיאלוגים קצרים ועניניים.
התיאוריה הפסיכולוגית של תיאטרון הבובות
ההערות הבאות חשובות לשם הבנת היסודות התרפויטיים של תיאטרון הבובות. תיאטרון הבובות הופיע בשחר התרבות האנושית ובדומה לשירה העממית, הריקוד העממי, האמנות והארכיטקטורה, ינק את השראתו מהפולחן הדת. בתיאטרון הבובות חלו שינויים בהתאם לתרבויות בהן התקיים, אך באף תקופה לא חוסל. העובדה שעד היום קיים תיאטרון בובות, הינה הוכה לכוח הטמון בו ולעובדה שהוא מדבר ללב אנוש.
גיבורן של כל הצגות תיאטרון הבובות התרפויטיות שנערכו בביה"ח בליו אשר בניו יורק הינו ילד קטן בשם קספר. כובעו המחודד ובגדו רב הצבעים הופכים אותו לדמות חסרת גיל, הוא יכול לייצג ילדים בני שש עד שתים עשרה. טיפוס זה הופיע בהצגות צלליות במזרח הודו לפנה"ס בתור משרתו של אדם עשיר. מיסודו הוא דמות ליצנית, הגורמת שאדונו יהיה מעורב במצבים מוזרים ומביכים. את אותו הטיפוס ניתן למצוא גם על הבמה היוונית והרומית בתור שחקן חי או בובה. הוא התפרסם בכל העולם כפאנץ' האנגלי, לשם הובא ע"י אנשי תיאטרון איטלקיים בימי המלכה אליזבט. בצרפת הכירוהו כגיניול, ברוסיה כפטרושקה, בגרמניה כהנסוורסט ויותר מאוחר כקספר. ביסודו, מייצגת דמות זאת את האדם ברחוב על כל שאיפותיו, מאבקיו ורצונותיו. הוא מדגיש בעיקר את החומרי והגשמי בחיים. הוא מיטלטל בין אומץ לב ופחדנות. לעיתים חסרות לו מלים, לרוב הוא משתמש בכוח הזרוע על מנת להגן על עצמו או להביא לסיומו של ויכוח. הוא פיקח ותם בעת ובעונה אחת, מלא תקווה ומצבי ייאוש, נותן אמון ודוחה. מאחר והוא רק בובה, הוא יכול להעלות ולהציג את משאלותיהם ורצונותיהם של קהל צופיו.
הוא הטיפוס שהיה גיבורן של הצגות התיאטרון בבלביו. המטרות התרפויטיות וגיל הצופים, גרמו לכך שהיה צורך לשנותו מגבר לילד. כבר מהתחלת ההצגה ניתן היה להרגיש בפופולריות הרבה שלו בין ילדי המחלקה. רוב הילדים הזדהו עמוקות עם הקספר. כנאה ביטא את משאלותיהם ורצונותיהם. ההרכב המיוחד של המלים ומעשיו הוו מופת אמיתי לילדים כיצד ניתן להתמודד ולטפל בבעיות.
אי אפשר להגדיר את קספר והבובות הנלוות אליו אך ורק במונחים פסיכואנליטיים, אך אין ספק כי היבטים שונים של מבנה הנפש של האנושות משתקפות בבובות. קספר מבטא רצונות ילדותיים חזקים. הוא יודע כי עליו להתאים את הדחפים שלו לדרישות המציאות. הקוף, בעל תפקיד חשוב בכמה הצגות, מגיע בקלות לידי סיפוק יצריו ומיצג במובנים רבים את האיד חסר הרסן. הוריו של קספר מיצגים את האני העליון. אנו מאמינים, כי הילד רואה את הוריו כאישיות כפולה. האב הטוב והאם הטובה אוהבים ומגינים על ילדם, הילד ומחנכים אותו באמצעים שאינם נעימים לו.
על מנת להדגיש את תפקיד האני העליון של האב, הוא מתואר כבלש בלבוש אזרחי, הקשור למשטרה. האם הרעה בהצגות מיוצגת על ידי המכשפה. היא תוצר של אגדות-עם וסיפורי מעשיות. בתור שכזאת, אין היא זקוקה לתהליך הכרות מיוחד, מאחר והילדים חשים מיד מה יכול קספר לצפות ממנה. באחת ההצגות, היא מונעת מקספר אוכל ומנוחה, מעבידה אותו בפרך ומזלזלת בכל מאמציו למצוא חן בעיניה. בהצגה אחרת היא עוזרת לקספר. המכשף הקוסם, באמצעות קסמיו ותחבולותיו, הינו בעל עדיפות אינטלקטואלית על פני קספר. אוכלי אדם החלו להופיע על במת תיאטרון הבובות האירופאי בערך לפני 200 שנה, כנראה כתוצאה מהמפגש בין אירופה והתרבויות הפרימיטיביות.
הקרוקודיל או התנין, הינו בעל תפקיד חשוב בהצגת בובות טובה. בעל חיים זה מייצג תוקפנות אורלית בדרך כפולה. אותם ילדים המחבבים את התנין, נוטים לחוש הזדהות בין התוקפנות האורלית של עצמם ובין הפה הגדול והשיניים החדות של התנין. תוקפנותו האורלית של הילד נענית לרוב בתוקפנות חוזרת על ידיד הסביבה הסובבת את הילד. לכן, אותם הילדים המפחדים מהתנין מביעים, בעצם, את פחדיהם מפני תוקפנות חוזרת. ( קונטרה אגרסיה ). זה נראה להם כנאה כעונש וכפחד מפני הכוחות האכזריים הפועלים בעולם הסובב אותם. קורה, שהתוקפנות הטמונה בילדים עצמם מהממת אותם. במקרה כזה, הפחד מפני התנין עשוי לבוא לידיד ביטוי במילותיו של ילד בן שמונה אשר אמר תוך כדי דיון קבוצתי " אני מפחד מהתנין הוא עשוי לאכול אותי עצמי". התנין הופיע על במת הבובות האירופית בעת ובעונה אחת עם אוכלי אדם. דמותו של השטן או השד, הינה דמות ותיקה נוספת בתיאטרון הבובות. בדומה למכשפה, הינו תוצר של סיפורי עם ומעשיות. אין הוא זקוק להקדמה והבהרה מיוחדת, כל ילד יודע מיד מה הן תכונותיו. בשעת הצגת בובות, כאשר הופיע השטן באופן פתאומי וללא התראה מוקדמת על הבמה, זינק ילד מהחדר וקרא: " קספר, התפלל לאל! השטן כאן !"
בנוסף לגיבורים עיקריים אלו, קיימים גיבורים משניים להשלמת העלילות השונות. באחת ההצגות שלנו, מופיע בילי הילד הרע יחד עם אימו. בילי הוא קספר השלילי, מאחר והוא דוחה כל סמכות, מלשין ושונא את אימו. מכה את קספר, מלא דרישות ונוהג שררה. הניגוד בין קספר הטוב ובילי הרע, שימש לדיונים רבים בנושא יחסי כוחות שונים במשפחה ובהתייחסות להורים. טיפוס של גיבור נוסף, האלוף " הכה-ובעט-גם-חבוט-והטח-בם" משמש ראש הממשלה ותליין ראשי של קספר, כאשר האחרון מחליט לייסד ממשלה עבור ילדים, ומוצא כי עליו לחסל את הפיקוח והסמכות של המבוגרים.
טיפוסי הבובות מאפשרים לנו להגדיש כי בובות התיאטרון מסוגלות לייצג טיפוסים מיוחדים. בעזרת קשת רחבה של דמויות, אין כמעט גבול לאפשרויות של הצגת בעיות.
תיאטרון הבובות הינו ענין של " כאילו"
הבובה מורכבת מראש ומבגד בלבד. ידו וקולו של מפעיל הבובה נותנים לה חיים מדומים. ניתן להכות בובות ללא שתרגיש בכאב. ניתן להרוג אותה, אך הרצח בלתי אמיתי ובגדר העמדת פנים. המצבים המוצגים עשויים להיות מאיימים, אך הכל יודעים שהעניין הוא מדומה. אין תכונה זאת מורידה מעוצם תחושת האמיתיות בה עוקבים הילדים אחרי הנעשה על הבמה, מזדהים עם הגיבורים הפועלים, ומשליכים את משאלותיהם לתוך ההצגה. העובדה שתיאטרון הבובות הינו עולם של העמדת-פנים, מאפשרת לצופה לחלוף אל מעבר למגבלות עולם המציאות. טבעי ביותר שיצור רע כתנין ייהרג, יחזור לחיים וייהרג שנית. אין הילדים מודאגים מההריגה, אך הם תובעים את תחושת הבטחון כל פעם שהיצור הרע והמאיים נהרג.
בפתרונות לבעיות יש להתנסות חזור והתנסה לפני שנרכשת שליטה גמורה במצב. ברם, אם ילדים נוירוטיים במידה קשה או ילדים פסיכוטיים חשים איום לעצמם על ידי הצגה, ניתן בקלות להחזיר להם את תחושת הבטחון על ידי העברתם אל מאחורי הבמה. מאחורי הבמה יכולים הם לראות בעליל כי הבובות אינן חיות, וכי כל כולן אינן אלא דמות בובה המובלת ומופעלת על ידיד אדם.
הרכב הבובות המשתתפות בהצגה מדגיש את אופייה הדמיוני של פעילות זאת. הצגת בובות אשר כל גיבוריה מציאותיים, הינה הגיונית מדי, ואינה מאפשרת סטיות דמיוניות. הצגת בובות אשר בה משתתפים אך ורק דמויות דמיוניות, הינה דמיונית ורחוקה מהמציאות ואינה מאפשרת הזדהות; הצגת בובות מוצלחת חייבת לכלול יסודות דמיוניים ומציאותיים כאחד. תערובת זו של דמיון ומציאות, מאפשרת לילד להיכנס ביתר קלות לאווירה של הבעיה המוצגת ועוזרת לתהליך ההזדהות. מאחר וכמה מהבובות ( מכשפה, שטן, ענק וכו' ) הינן ביטויים סמליים להתייחסויות ורגישויות, חש הילד עצמו חופשי להשליך את גישותיו הוא והתייחסויותיו הוא לתוך ההצגה.
בדרך כלל, נכנסים הילדים בקלות לאווירה ה " כאילו" של הצגות תיאטרון הבובות. אך לעיתים יקרה שילדים מופרעים קשה או ילדים פסיכוטיים יתנגדו להצגה, מאחר ובעייתם העיקרית הינה מאבק בין שמירה על חוש מציאות וכניעה לדמיונות-שווא ותעתועים. ילד פסיכוטי אחד חש כורח לרחוץ לא רק את הבובות אלא גם את הבמה. הוא טען, כי הבובות וכל הקשור בהן הינו מלוכלך ויש לנקותו. לכלוך ייצג עבור ילד זה את האיום של אי-שפיות הדעת, בעוד ניקיון יצג את המציאות. ילד אחר, התנגד להצגת הבובות בטענה, כי היא מכנית מדי, וכינה אותי
(הרופא המפעיל) "האיש המכני". מצבו של חולה זה הלך והידרדר תוך שהות במחלקה, והוא נהג להתחבא כל פעם שהוצגה הצגת בובות. התנסות זאת והתנסויות דומות למדונו, כי ילדים פסיכוטיים עלולים לראות בתיאטרון בובות איום על מאמציהם להישאר בתחום המציאות. ילדים אלו חשו את אופיו המעמיד-פנים של תיאטרון הבובות והגיבו בצורה חריפה. הם חשו עצמם נפחדים והיה להם רצון להתגונן בפני עולם ה" כאילו".
חשיבות מיוחדת להצגת בובות מוצלחת הינה פעילות גומלין בין קהל הצופים והבובות. במאות הקודמות, היה נוהג נפוץ בתיאטרון, לפיו היו השחקנים פונים בחלק מדבריהם ישירות אל הקהל, הקהל מצידו היה עונה להם. צורה זו של שיתוף הקהל אינה נהוגה כיום בתיאטרון, אך נשמרה במסגרת תיאטרון הבובות. בטרם תתחיל ההצגה, נאמר לילדים כי עליהם לקחת חלק בהצגה ויאמרו לבובות מה עליהן לעשות, יציעו דרכי פעולה, יזהירו אותן בפני סכנות המאיימות עליהן, ויעזרו לשחקנים בכל דרך מילולית הנראית להם. הבובות מצידן פונות ישירות אל הילדים. קספר עשוי להיוועץ בקהל בשאלה אם כדאי לו להחסיר יום לימודים מבית הספר, הוא מתחזה כחסר ידע, מספר לילדים כי מעולם לא עשה דבר כזה, ומבקש מהילדים להדריכו כיצד ניתן לבצע את הדבר. ברור מאליו, כי התשובות שקספר מקבל מכילות רמזים בעלי ערך לדרך חשיבתם של הילדים. בדרך זו, ניתן לקבל מהילדים מידע אשר קשה לקבלו בראיון אישי.
בעת ההצגה, אין הילדים מודעים לעובדה כי הם עצמם מגלים מניעים להתנהגותם. להיפך, הם חשים מחמאה גדולה בכך שקספר משתף אותם בסודותיו. יש להם תחושה אמיתית כי הם קובעים את מהלך ההצגה. עובדה זו מבהירה לנו, כי הצגת בובות טובה בנויה בעיקרה מחומר כתוב המשמש כשלד לעלילה והניתן לשינוי בהתאם לתגובות הצופים. ללא מבנה גמיש כזה, אי אפשר להפעיל את קהל הצופים. אין זה יוצא דופן אם הבובות סוטות מהטקסט הנתון על מנת לדון בצעות הבאות מהקהל וחוזרות לעלילה המקורית.
הצגת בובות הינה פעולה קבוצתית. תכונה זאת מעלה על פני השטח גורמים תרפויטיים מעבר לפקוח הרצוני של מפעיל ההצגה. הילד החוזה בהצגת בובות אינו נמצא לבדו. הוא מתנסה במספר חוויות רגשיות וחברתיות כחלק מקבוצה. היחיד יכול להביע את רגשותיו מאחר וגם אחרים עושים כן. בנוסף לכך לומד הילד להכיר שאחרים הסובבים אותו מעורבים בחומר הדרמתי המוצג ואין בעיותיו מיוחדות לו עצמו. גם לאחרים ישנן בעיות דומות. הרגשה זו מוסיפה לתחושת הבטחון.
בעבודה עם תיאטרון בובות בבית חולים בליביו, נהג צוות העובדים לערוך רשימות מפורטות של תגובות הילדים השונים. במהרה למד הצוות, כי רוב הילדים נכנסו בצורה כה מושלמת לאווירת ההצגה עד כי הילדים זכרו את תגובותיהם. בשיחה הקבוצתית שבאה בעקבות ההצגה, ספרו הילדים מה אמרו, מה הציעו ילדים אחרים וכיצד הגיב כל ילד להצגה. לכן, חדל הצוות לרשום.
הצגה הבלתי גמורה
אמצעי יעיל לגילוי תגובותיו של הילד להצגת הבובות, היא ההצגה הבלתי גמורה. הילד צופה בתחילת גילויה של בעיה בצורה ההולכת ומסתבכת ודורשת פתרון. בשעה שמגיעים לשיא המאבק, מפסיקה ההצגה תוך הודעה שההמשך יבוא בפעם אחרת. קבוצת ילדים נשאלת לדעתם על ההתפתחות הצפויה על הבמה. איזה פתרון הם מציעים לבעיותיהן של הבובות ?
הפתרונות השונים המוצעים מקבלים גוון מיוחד על ידי בעיותיו האישיות של המציע ויכולתו להבין מבחינה אינטלקטואלית ומבחינה רגשית את המשמעויות והמובנים הכלולים בבעיה. כל ילד מנסה לפרק את הקונפליקט בהתאם למעורבותו, רקעו, תנאי משפחתו ורמת בגרותו הכללית, אין הוא מודע לעובדה שהוא בעצם, דן בעצמו. על ידי דיון בבובות ובעיותיהן, נחסכת המבוכה הנגרמת בשעת דיון אישי. בדרך זו, מועלה על פני השטח חומר המגלה את הדינמיקה הפנימית של הילד ואת ניסיונותיו לפתור את המאבקים הפנימיים של עצמו. ילדים הנוטים להסתגר בשעת ראיון אישי, מדברים באופן חופשי בשעת דיון קבוצתי. מכאן, יכול המטפל המומחה לעבור בקלות מדיון בבעיותיה של הבובה לדיון בבעיותיו של הילד. העובדה, שמעודדים ילדים לחפש פתרונות לבעיות, היא חשובה מבחינה טיפולית; התהליך מבהיר לילד שמצבו הוא אינו חסר תקוה, וכי ניתן לפתור בעיות במספר דרכים. תובנה כזו מעודדת ומקסמת את תהליך השיקום.
