להיות בּוּבּנאי
צורך – תשוקה – מקצוע – מארֶק וַשקייֶל

על הכשרת אמנות תיאטרון הבובות

מאת   מארֶק וַשקייֶל  Marek Waszkiel *

במשך מאות שנים היו אמני תיאטרון הבובות (בובנאים) בכל העולם לומדים את אומנותם בדרך ההתנסות המעשית. זה נכון בייחוד לבובנאים נוסעים, שעיסוקם נחשב פעם לחלק מן התרבות העממית. מופע הבובות הנוסע שרד עד אמצע המאה העשרים, אף על פי שבכמה ארצות שבהן קיימת מסורת בובנאית איתנה במיוחד צורת הבידור הזאת נמשכת עד היום. בובנאים רבים בעבר עסקו באומנותם בגלל הצורך, ובין שקנו את כישוריהם בתהליך של הכשרה מסודרת ובין שקיבלו אותם מן הדור הקודם, זה היה מקצועם היחיד. לאמיתו של דבר הדבר הזה נכון גם לבובנאים רבים בימינו, שמייחדים את זמנם לחקירת האפשרויות הגלומות בבובה ורואים בה אמצעי ראוי להביא לידי ביטוי את מסריהם האמנותיים. גם הם מגיעים לתוצאות הרצויות באמצעות התרגול והניסיון.

בבובנאות של ימינו יש עוד מגמה. בשלהי המאה התשע-עשרה, עם התפתחותה של הבימה הקבועה, על התיאטרון שקשור בה והצוות הקבוע שלה, נפתח עידן חדש בבובנאות העולמית, ותיאטרון הבובות החל להופיע לפני קהלים של מבוגרים ולא של ילדים בלבד. עד אמצע המאה העשרים כבר היתה הבובנאות סוגה מפותחת היטב של אמנות גבוהה, ולא של אמנות עממית דווקא. שורשיה של המגמה הזאת בפעילות החינוכית והחובבנית, אף על פי שקשריה עם מופע הבובות הנוסע, עם התרבות העממית ועם מבצעי סולו בובנאים היו הדוקים ורבי פנים. תיאטראות קבועים זקוקים לצוות קבוע שמתמחה בתחומים רבים ושונים, ובכלל זה שחקנים שמשמיעים את הטקסטים, זמרים שמבצעים את החלקים הווקאליים, אמנים חזותיים שמעצבים תפאורות ובובות, ואי אפשר שלא להזכיר גם את המהנדסים והמעצבים שבונים את הבובות עצמן.

כבר מימיהם הראשונים הציעו התיאטראות החדשים האלה הכשרה "פנימית" משלהם, ובמוסדות רבים נמשך הנוהג הזה עד סוף המאה העשרים. בכמה תיאטראות התנהלו קורסי לימוד לשחקני בובות ואפילו בתי ספר למקצוע הבובנאות. הכשרה מן הסוג הזה אמנם קיימת גם היום, אבל בדרך כלל היא לובשת צורה של קורסי התמחות וסדנאות מיוחדות במסגרת "תיאטראות מעבדה", שנועדו לשחקנים מקצועיים שרוצים לקנות להם כישורים חדשים או להרחיב את אופקיהם האמנותיים. מצד אחר, בגלל הצורך הגובר בהתמחות בתיאטראות, נחוץ יותר ויותר לספק הכשרה סדירה לבובנאים, ובכלל זה אמני בובות, בימאים, מעצבי בימות, עושי בובות, מחזאים, וכיום גם מנהלים ומפיקים.

הצורך הזה בלט ביותר במדינות הגוש המזרחי אחרי מלחמת העולם השנייה, שם זכו תיאטרוני בובות ציבוריים במעמד מוסדי, וזמן מה לאחר מכן, מתוך חיקוי הדגם הסובייטי של תיאטרון סֶרגֵי אוֹבּרַזצוֹב במוסקווה, עברו לבעלות המדינה, כלומר כל מימונם בא להם מקופת המדינה. כמו כל מוסד בבעלות המדינה היה על תיאטרוני הבובות לפעול לפי הליכים מסובכים של תכנון, ניהול ובקרה. המנגנון הזה כלל גם מערכת הכשרה מורכבת, בייחוד בתחומי המשחק והבובנאות, שפעלה בתיאטראות רבים. ואולם התברר שלאורך זמן עלותן של יוזמות שכאלה גבוהה מדי, אפילו לתיאטראות גדולים בבעלות המדינה. הכשרת בובנאים היתה חייבת אפוא לעבור למתכונת מקצועית מסודרת.

להכשרת בובנאים שכזאת כבר מלאו יותר משישים שנה. היא נוסדה ברמה האקדמית בפעם הראשונה בשנת 1952 בידי בובנאים צ'כים, יוזף סקוּפָּה, יאן מאליק ואֶריק קוֹלאר, שייסדו את "המחלקה לתיאטרון בובות" במסגרת החוג לדרמה ב"אקדמיה לאמנויות הביצוע" בפראג. עד מהרה קמו לחלוצים האלה ממשיכים: ולדיסלב יארֶמָה מקראקוב, פולין, ומיכאיל קוֹרוֹלֶב מלנינגרד (כיום סנט פטרבורג) שברוסיה ב-1959, ועוד אחרים בסופיה, בולגריה (1962); סְטוֹרס, ארצות-הברית (1964); ברלין (1971); וְרוֹצלַב, פולין (1972); חַרקוב, אוקראינה (1973); ברצלונה, ספרד (1975); ביאליסטוק, פולין (1975); יָרוסלאבל, רוסיה (1975); שטוּטגַרט, גרמניה (1983); אָוֶיאנֶדה, ארגנטינה (1985); ירושלים (1986); שַרלוויל-מֶזייר, צרפת (1987); בְּרָטיסלָבָה, סלובקיה (1989); תל-אביב (1990); טוּקוּמַן, ארגנטינה (1992); לונדון (1992); טוּרקוּ, פינלנד (1994); נֶאוּקֶן, ארגנטינה (1999); ועוד רבים אחרים שקדמו לשגשוג של שנות התשעים. כיום יש כמעט שישים מוסדות להשכלה גבוהה בכל רחבי העולם שמספקים הכשרה לבובנאים. זה השינוי המבני הגדול ביותר בעולם הבובנאות בימינו. מדי שנה בשנה פולטות האוניברסיטות מאות אמני בובות צעירים שסיימו את לימודיהם.

מובן שהמונח "בובנאי" היום שונה מאוד ממשמעותו לפני 300 שנה, מאה שנה ואפילו לפני שלושים שנה. בובנאי בן ימינו חייב להכיר את תולדות הסוגה ואת הטכניקות השונות שלה, לדעת להבדיל בין מַריונֶטות, בובות כפפה וצלליות יאווה (Javanese puppets), ואף להפעיל כל טכניקה שכזאת, גם אם ברמה בסיסית. הבובנאי המודרני הוא חלק ממשפחה בימאית גדולה שכוללת תיאטרון דרמטי, תיאטרון בובות, תיאטרון אנימציה (animated forms theater), תיאטרון חפצים (object theater), צורות שונות של תיאטרון חזותי (visual theater) ואפילו מולטימדיה. בובנאי מודרני הוא שחקן בעל כישורי הנפשה נוספים, ולפעמים רקדן שבובה היא בת זוגו הקבועה או מעצב של תיאטרון אנימציה, וכולם יוצרים את המציאות שלהם על הבימה על בסיס היחסים שבין שחקן ובין חפץ, או פשוט אמנים ביצועיים שבוראים עולמות דמיוניים משלהם. להיות בובנאי בימינו פירושו יותר מסתם העלאת מחזות ששחקניהם בובות. בובנאי מודרני חייב להכיר את שורשיהם של המחזות האלה, כלומר להיות מודע למקורות השראתם ולמסורות שהם יונקים מהן. אבל יש היום גם בובנאים שאפילו אינם משתמשים בבובות במובן המילולי של המילה.

מה שמאפיין את האמנות המודרנית הוא השימוש באמצעי ביטוי מגוונים. זה כבר עברו הימים שבהם המוסכמה הטהורה, כל מוסכמה שהיא, נחשבה לערך הגבוה ביותר של האמנות. לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון, והיום כשמוסכמות מעורבות זו בזו וגורמות להתנגשויות בין יסודות סותרים לכאורה, הדבר תורם להתפתחותם של יחסים חדשים, סגנונות חדשים ואסתטיקה חדשה. אסוציאציות, נראטיבים מקבילים, צורות מוכפלות ורמיזות משועשעות לחוויותיו האישיות של הצופה – כל אלה מקובלים למדי בביצועים דרמטיים רבים. המופע עושה שימוש בשחקן, בצורה, בבובה, במסכה, באור, בצליל, במחול, בפנטומימה, באמנות קרקס, במוזיקה ובמולטימדיה – וכולם שלובים לא פעם אלה באלה. אנחנו מוצאים את אותם חומרים בכל סוגי האמנות הביצועית, ובהם משחק, קרקס, אמנות חזותית, בובנאות ומולטימדיה. השאלה אם אמנים רואים בעצמם בובנאים, שחקנים או אמני קרקס אינה אלא שאלה של מודעות, שמתבססת על השכלתם בתחום האמנות ועל מקורות ההשראה שעיצבו את אישיותם האמנותית.

דומה שבעולם של ימינו השכלה באמנות תיאטרון הבובות ניצבת על פרשת דרכים. מצד אחד אמנים צעירים ושאפתניים ממה שמכונה האסכולה המזרחית, שמקורה באסיה ובמרכז אירופה ובמזרחה, לומדים שיטות משחק מסורתיות ומיומנויות מעשיות של הנפשה. הסטודנטים האלה חדורים במסורת בימתית רבת שנים ובהישגיהם של רבי אמנים מן העבר. מצד אחר יש מגמות מערביות שדוגלות בפתיחות לאתגרים חדשים, אפילו האישיים ביותר, ומחפשות אחר נתיבים של התפתחות אישית. קו הגבול עובר במרכז אירופה, אי שם בין ביאליסטוק לברלין. באוניברסיטות שממזרח לביאליסטוק שולטת השכלה אקדמית מסורתית מן הסוג הנאצל ביותר, ואילו ממערב לברלין מרבים להדגיש את האינדיווידואליות של השחקן.

מקצת הבוגרים עוסקים אחר כך בתיאטרון ואחרים לא, יהיה מה שיהיה סוג האוניברסיטה שסיימו. מקצתם תופסים משרות בטוחות בתיאטראות ציבוריים מבוססים, שיש בהם בימות, מתקנים שמאחורי הקלעים, סדנאות בנייה, אמצעי תחזוקה, וחשוב עוד יותר, להקות קבועות של שחקנים. אחרים מחליטים לייסד קבוצות משלהם או מפתחים קריירה של אמן סולו ומשתדלים להביא לידי ביטוי סגנונות אמנותיים ודרכי ביטוי אישיות. התיאטראות הציבוריים מציעים מגוון עצום של מדיה דרמטית, במידת מה הודות לבימאים ומעצבי תפאורה אורחים. הם מעלים קשת רחבה של מחזות, שלא פעם אינם דומים כלל זה לזה. שחקנים שעובדים בתיאטרון ציבורי מתמודדים תמיד עם אתגרים חדשים, ובהם סוגים חדשים של בובות וחפצים מונפשים (animated objects), אבל אין להם השפעה רבה על בחירת המדיה. כשהתיאטראות הציבוריים מציגים יום יום ומעלים כמה וכמה הצגות בכורה בכל עונה, לא זו בלבד שהם מתמודדים עם אתגרים אמנותיים אלא הם אף פועלים למען פופולריזציה של הדרמה. מצבן של להקות עצמאיות גרוע יותר מן הבחינה התקציבית, אבל יש להן חופש פעולה אמנותי גדול יותר. ואף על פי כן חשוב לזכור שאמנם בוגרי אוניברסיטה צעירים רשאים לבחור, אבל עתיד הקריירה האמנותית שלהם תלוי לא רק בהחלטותיהם אלא גם בגורמים רבים אחרים.

הודות למערכת החינוך הזאת המסיימים הצעירים מצוידים היטב לפתוח בקריירה בימתית שסיכוייה טובים, אבל איך תתפתח הקריירה שלהם זו שאלה אחרת. הכול יכול לקרות בעולם האמנות; כמעט לעולם אי אפשר לראות בבוגר רב-אמן בשל ומנוסה. רבים יותר סיכוייו להיחשב לשחקן שאפתן או מבטיח שנשקפת לו הצלחה בעתיד. סטודנטים לבובנאות או למשחק בכלל, בניגוד לרקדנים, אמנים חזותיים ומוזיקאים לעתיד, מקבלים הכשרה מקצועית בשלב מאוחר מכדי שיוכלו להיות וירטואזים עם סיום לימודיהם. לכן התיאטרון המודרני מחשיב לא פעם את השונות והגיוון יותר מאשר את המיומנות. אבל מצד אחר… האמנות אינה מצייתת לשום כללים.

מובן שגם בובנאים מפתחים את הקריירה שלהם מתוך תשוקה, אהבה או פשוט מתוך הכרח. היום קל עוד יותר להיעשות בובנאי הודות למאות קורסי הכשרה מגוונים וסדירים פחות או יותר, שמעניקים תעודה הולמת ומתקיימים כנראה בכל מדינה בעולם. ואולם יותר ויותר בובנאים מחליטים לקנות להם השכלה באחד מבתי הספר המתמחים בתיאטרון בובות, שמציעים מגוון של רמות, תעודות, תקופות לימוד ודרישות קבלה. יש בתי ספר מקצועיים לבובנאות שמסיימיהם מקבלים דיפלומה של בובנאי אומן, ויש אוניברסיטות שמציעות תואר שני באמנות הדרמה עם התמחות בתיאטרון בובות. יש בובנאים בעלי תארי דוקטור, וגם מספרם של הפרופסורים בקרב אמני תיאטרון ההנפשה גדל והולך. הבובנאות נעשתה תחום מוכר של השכלה ואמנות, והכשרתם של בובנאים אינה שונה מהכשרתם של מי שעוסקים באמנות חזותית, בקולנוע, בתיאטרון ובמוזיקה.

 


Marek Waszkiel  מארֶק וַשקייֶל *
מנהל תיאטרון הבובות העירוני של ביאליסטוק, מרצה באקדמיה לתיאטרון של ביאליסטוק, ראש הועדה להכשרת אמני תיאטרון בובות ( training commission) באונימ"ה. המאמר מופיע בחוברת Teaterlalek שהוכנה על ידי הועדה הבינלאומית להכשרת אמני תיאטרון בובות באונימה  לקראת הקונגרס ה-4 שנתי שהתקיים בחודש מאי 12 בסין. אונימה הוא ארגון בינלאומי לתיאטרון בובות המסונף ליוניצף.
החוברת היא אוסף מאמרים בחקר שיטות, דרכים  ונסיון מצטבר בנושא הכשרת אמנות תיאטרון הבובות שנכתבו על ידי צמרת אמני וחוקרי תיאטרון הבובות כיום.

 

מאמרים נוספים

פתיחת שנת הלימודים תשפ"ה 24-25

נפתחה ההרשמה לשנת הלימודים תשפ"ה.  מוזמנות ומוזמנים לעיין בתוכנית הלימודים ולהגיע לפגישת ייעוץ לבניית המערכת. חייגו 03-7419938 או שילחו הודעה.  אפשר גם להגיע לביקור בתיאום.

קרא עוד »
חדשות