במקום לשבת על ספת הפסיכולוג יש אנשים שבוחרים להתמודד עם בעיותיהם באמצעות תיאטרון בובות. נשמע קצת מוזר, אבל תיאטרון הבובות הוא כלי טיפולי מוכר ומוערך על ידי אנשי המקצוע כבר שנים רבות.
כבר בתקופות הקדומות, מכשפי השבט והשמאנים נעזרו במסיכות כדי לגרש את השדים ולטהר את אנשי השבט. מהמסיכה הפרימיטיבית, התפתחו מאוחר יותר הבובות, ולאחר מכן גם תיאטרון הבובות שאותו כולנו מכירים.
בתחילת דרכו שימש תיאטרון הבובות כאמצעי בידור להמונים. במזרח הרחוק הבובנאים נחשבו לאנשי חסותו של הקיסר, ואילו ביוון העתיקה היו אלה הכוהנים הגדולים שהפעילו מריונטות ענקיות בדמותם של אלים קדומים.
במהלך השנים, במקביל להצגות הרשמיות, הועלו בתיאטרון הבובות גם מחזות, שנושאיהם לקוחים מחיי היומיום. הצגות אלו זכו לאהדה רבה, אך רק מאוחר יותר הבינו העוסקים בתחום כי ניתן להיעזר בתיאטרון הבובות גם למטרות חינוכיות וטיפוליות.
חוויה מתקנת באמצעות בובות
"תיאטרון ככלל, ותיאטרון הבובות בפרט, עוסקים בתחום ה'כאילו'", מסבירה דבורה צפריר, מנהלת בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בתל אביב. "הבובה, שמייצגת מציאות מדומה, מאפשרת למטופל לחרוג מגבולות המציאות שאותה הוא מכיר, לתקן ולשנות אותה בהתאם לצרכיו. במהלך ההמחזה המטופל יכול להיפגש עם סמלים, סיטואציות ובעיות המציקות לו מנקודת מבט אחרת, בבחינת 'כל מה שקורה, קורה בעצם לבובה ולא לי'. הבובות הן כלי שדרכו ניתן להעביר מסרים בדרך עקיפה".
"יש הזדהות עמוקה של המטופלים עם הבובות", מסכימה צפריר. "זאת מכיוון שהבובות אינן מייצגות דמות מסוימת אלא טיפוס – אדם טוב, רע, חצוף, שובב, נעים וכיו"ב. וכל אחד יכול להאניש את הבובה בהתאם לצרכיו ולדמיונו. המטופל בעצם נותן לבובה חיים, ולכן הוא גם שולט בה באופן מוחלט. הכוח העצום הזה נמצא כולו בידיו ומעניק לו ביטחון וחוזק, שלא תמיד משקפים את המציאות".
"אין אדם שנשאר אדיש למראה הבובות", קובעת נטע אורן, מרכזת תחום תיאטרון הבובות הטיפולי בבית הספר לתיאטרון בובות ב"משכן לתרבות ואומנות ע"ש שטיינברג" בחולון. "יש בבובות סוג של מגנטיות שמזמין את האנשים להסתכל ולגעת. הבובות הן חפצים דוממים, אבל כשמפעילים אותן נוצרת אשליה שיש בהן חיים. הבובה יכולה לגרום לצופים תגובה רגשית, והקסם הזה מעורר את כולם. יש בבובה משהו שמתקשר אצל כולם למקום עמוק וראשוני".
עולם התוכן של הילדים
"השימוש בתיאטרון הבובות ככלי טיפולי מתאים למגוון רחב של סיטואציות", טוענת אורן. "החל מילדים שמתלוננים על בעיה ספציפית, וכלה בבעיות מורכבות יותר המאפיינות דווקא מבוגרים.
"גם במשטרה נעזרים בבובות כדי לגבות עדויות מילדים ומאוכלוסייה שאינה יכולה להביע את עצמה היטב. כדאי להדגיש שכשאנו מדברים על בובת תיאטרון אנחנו לא בהכרח מדברים על בובה על חוט. כל חפץ יכול לתפקד כבובת תיאטרון, גם מטפחת בד. סוג הבובה ייקבע בהתאם לגיל המטופל ולכושרו".
לדברי אורן, במקרים מסוימים המטופל הוא שותף פעיל בהכנתה של הבובה, וזוהי נקודה בעלת ערך תרפויטי. בעצם תהליך הכנת הבובה, בחירת החומרים המתאימים, צביעתה ועיצובה – המטופל נקשר ליצירה שלו והבובה מקבלת אופי אישי וקרוב, מה שיכול לתרום לטיפול".
סמדר קופר- קיסרי, דרמתרפיסטית, שפיתחה מודל ייחודי לעבודה עם ילדים, מסבירה כי ילדים מגיבים היטב לתיאטרון הבובות מכיוון שזהו כלי השאוב מעולם התוכן שלהם. "הבובות הדמיוניות עוזרות להם להזדהות עם סיטואציות מוכרות, להשליך עליהן רגשות ולהציג באמצעותן חוויות.
"גם הריחוק בין הילד המציג ובין הבובה מאפשרים לו להסתכל על הסיטואציה ממקום של כוח וגם לחשוב על פתרונות אפשריים. למשל, ילד שפוחד ממשהו בדרך כלל יתבייש לספר על כך לחבריו באופן גלוי, אבל אם הבובה היא זו שמספרת – הבעיה הופכת לנחלת הקבוצה ואפשר לפתור אותה ביחד", היא מסבירה.
"במהלך הטיפול הילד משתעשע בבובות ועבורו זהו בעצם משחק", מדגישה מיכל דונל בובנאית ומורה לתיאטרון בובות ודרמה במכללת "עמק הירדן". "אולם, תוך כדי המשחק ניתן לחשוף בעיות ולעבוד על פתרונות. אני זוכרת מקרה של ילד שעמד לפני ניתוח ופחד מפני הלא נודע. בשיתוף עם האם והרופא המטפל השגנו את כל הפרטים של הפרוצדורה הרפואית שאותה אמור הילד לעבור ויצרנו בובות מתאימות. ההסבר המוחשי שניתן לילד עזר מאוד להקטין את הפחד שלו.
"מקרה נוסף, הוא של ילד בעל דמיון מפותח שפחד מאוד ממכשפות ומיצורים ענקיים. במהלך הטיפול יצרנו ביחד בובות ענקיות ומכוערות ועשינו הצגה. בעזרת העבודה עם הבובה שיחרר הילד כעסים ופחדים נסתרים, ואף הצליח להתמודד עם המציאות בצורה טובה יותר", ממשיכה דונל.
גם לסבא וסבתא
"הטיפול באמצעות תיאטרון בובות מתאים לכל הגילאים", מבקשת אורן להבהיר. "החל מילדים, דרך בני נוער ועד למבוגרים. מגיעים אלי לטיפול מבוגרים שהתנסו כבר בטיפולים מסוגים שונים, המחפשים דרך אחרת. דרך האומנויות הם יכולים לפגוש את עצמם בצורות שונות. הטיפול באמצעות תיאטרון בובות אינו משוואה מתמטית, אבל הוא עוזר לנו להבין כי האדם הוא יצור אחד שבתוכו יש רבדים של גוף ונפש, וכדי שכל המערכת תפעל בהרמוניה, צריכים שני הרבדים להיות מתואמים".
"כשמבוגרים נפגשים עם הבובות התגובה הראשונית היא חוסר נוחות", מספרת דונל. "בובות הן חלק מהילדות שלנו, והחזרה אחורה נראית להם לעיתים מביכה. אולם, ברגע שהם מתגברים על הרתיעה הראשונית, מגלים גם המבוגרים כי תיאטרון הבובות הוא כלי מדהים".
גם טלי גורדון, דרמתרפיסטית ורכזת מועדון בארגון עמ"ך- עמותה לתמיכה בניצולי שואה, נעזרה בתיאטרון הבובות באחת מהסדנאות שארגנה. "בפגישה הראשונה הרגשתי שהיתה מעין הסתייגות ומבוכה", היא נזכרת. "צריך לזכור כי מדובר באוכלוסייה שרובה לא חוותה ילדות נורמלית, ולכן בתחילה היה להם קשה להתחבר לאביזר ילדותי לכאורה. אבל במהלך הסדנה יכולתי להרגיש בתהליך שעברו אותם אנשים. יכולתי להבחין בתהליך הנפשי שהם חוו, וביחס המשתנה שלהם לבובות. אני זוכרת שהיו משתתפים שנקשרו לבובה והתרגשו בזמן שהצגנו איתה, והיו גם כאלה שבחרו שמות לבובות שלהם".
מציגים ומשתקמים
גם ד"ר אדריאנה כץ, פסיכיאטרית ומנהלת מרכז לבריאות הנפש בשדרות, רואה בתיאטרון הבובות ככלי תרפי שהוכיח את עצמו. "לתיאטרון הבובות נחשפתי כבר מגיל ילדות בזכות אמי שהיתה בובנאית", היא מספרת. "ולכן, כשהגיעה אלי אחת המטופלות וסיפרה לי שהיא למדה בובנאות ושאולי אפשר לעשות עם זה משהו, נדלק לי אור.
"השימוש בבובות ככלי תרפי היה באותה תקופה רעיון נועז והכוונה היתה לנסות לשקם את המטופלת הזו דרך שיקום של אחרים. בתחילה הקמנו חוג לבניית בובות ובסיומה של אותה שנה ערכנו הצגה משותפת. המטפלים, שהיו חלק מהקבוצה, דיווחו לי על שיפור עצום בקרב חברי הקבוצה.
"גם הריחוק בין הילד המציג ובין הבובה מאפשרים לו להסתכל על הסיטואציה ממקום של כוח"
"העבודה עם הבובות יצרה הרגלי עבודה אצל הקבוצה. הם הבינו מה זה להיות חלק מקבוצה ונוצר מעין מיקרוקוסמוס ששיקף את העולם האמיתי. בהמשך גם הופענו במסגרות חיצוניות וזכינו להצלחה. במהלך ההופעות נחשפו המטופלים לעולם ולחברה שסובבת אותם וזכו להערכה. פתאום לא הסתכלו עליהם כעל מסכנים, אלא ככוכבים. הופנתה אליהם תשומת לב חיובית והדבר הוסיף להם ביטחון. בתקופה שבה הופענו אני יכולה לציין בגאווה כי לא היו אשפוזים כלל. לאור ההצלחה הרבה אנחנו מתכוונים להקים במרכז שלנו מסגרות נוספות שיעסקו בתיאטרון בובות".
טיפול לפי המצב
"ישנן דרכים רבות בטיפול התרפי בתיאטרון בובות", טוענת אורן. "לעיתים מוטב לבחור בטיפול יחידתי, ולעיתים דווקא בטיפול קבוצתי. נקודת המוצא הבסיסית היא שהמטופל יבוא עם ראש פתוח ונכונות לשיתוף פעולה".
"מבחינתי", היא מוסיפה. "הדבר ההכרחי הוא יצירת קשר בין המטפל למטופל, והבובה היא בעצם כלי התיווך בין שניים שלא מכירים אחד את השני. התפקיד שלי בתור מטפלת משתנה בהתאם לסיטואציות – לפעמים אני חובשת את כובע השותפה ולוקחת חלק פעיל ביצירת הבובה או ההצגה, ולפעמים אני שם רק בתור עדה. לפעמים אני בכובע של קהל, ולפעמים אני דמות ברקע שרק מושכת בחוטים ממרחק.
"יחד עם זאת, חשוב לציין כי כשמדובר במטופל צעיר שמגיע לטיפול יחידני, מתקיימת קודם פגישה עם ההורים כדי לדעת מהן הבעיות והציפיות. כמו כן, אם מתעורר צורך אני מרחיבה את המעגל ונעזרת בצוות החינוכי בבית הספר וגם בצוות הרפואי".
"הטיפול באמצעות תיאטרון בובות אינו רק טיפול נקודתי", מסכמת אורן. "זהו טיפול שנמשך הרבה מעבר לזמן המפגש, בדיוק כמו האדווה שנוצרת כשאבן נזרקת לים. תנאי החממה שניתנים למטופל נותנים לו בעצם דחיפה ותאוצה להתפתח בחיים עצמם וזה יתרונו של הטיפול".
02.09.06
